פסק-דין בתיק תא"מ 12698-09-11

1.         בפני תביעה כספית בסדר דין מהיר, על סך של 16,528.81 ש"ח כנגד הנתבע מס' 1, הבעלים ומנהל של "כל בו לב הקריה באר-שבע" (להלן: "העסק"), שנטען שהתקשר עם התובעת והזמין ממנה סחורה מעת לעת ונותר חוב כלפי התובעת.

            ביום 6.6.11 ניתן צו כינוס לנכסי הנתבע מס' 1 ( תיק פש"ר 10210-06-11, ביהמ"ש המחוזי באר-שבע). נטען כי חרף צו הכינוס, הנתבע מס' 1 המשיך לשמש כבעלים של העסק באמצעות הנתבעים 2 ו-3. הנתבע מס' 2 הוא אחיו של הנתבע מס' 1 והנתבעת מס' 3 היא בת זוג של הנתבע מס' 2.

            לאור צו הכינוס בתיק הפש"ר, נמחקה התביעה נגד הנתבע מס' 1 בהסכמה ( בקשה 3 - החלטה מיום 5.1.12).

2.         העילה נגד הנתבע מס' 2 היא שנטען כי ערב לכל חובות הנתבע מס' 1 במסמך בכתב, נספח ב' לכתב התביעה.

            הנתבע מס' 2 חלק על כך שערב לחובות אחיו הנתבע מס' 1 או כי הוא חתם על המסמך המכונה "הסכם פשרה". המסמך המקורי לא הוצג. לטענת ב"כ התובעת, המסמך החתום נשלח אל התובעת בפקס ולכן המקור בידי הנתבעים או מי מהם.

            במסמך אין תאריך אך מועד המופיע בכותרת של הצילום מעיד שנשלח ביום 28.3.11.

            גרסת התובעת לחתימת הסכם הפשרה הוא שהחתימה על הסכם הפשרה וכיסוי חובות העבר היו התנאי של התובעת להמשיך ולספק לבית העסק סחורה ( עמ' 3 לפרוטוקול, מול שורות 1-2, עדות יוסי דבש מטעם התובעת). עדות זו מתיישבת עם האמור במסמך שקובע בסעיף 4, כי במשא ומתן בין התובע לנתבע מס' 1 הוסכם שהנתבע מס' 2 אחיו, "יהיה ערב לכל חוב של: חנות: כל-בו לב הקריה ב"ש מס' מורשה 67855775".

2.         בסעיף 2 למסמך מצוין כי הרקע לחתימת המסמך הוא שב-11 החודשים הקודמים החלו לחזור שקים מחמת העדר כיסוי מספיק.

            כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת שצורפה לכתב התביעה מעידה שקשיי הגביה החלו בפברואר 2009 ( עיקול) ובאופן יותר מאסיבי ממאי 2010. אסמכתא התואמת את תאריך המשלוח של הפקס.

3.         על פי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, החוב נשוא התביעה נכון לחודש מארס 2011. עד התובעת אישר שהתובעת חדלה לספק סחורה לבית העסק מחמת החובות והשקים החוזרים כ-5-6 חודשים לפני החתימה של הסכם הפשרה ( עמ' 2 לפרוטוקול).

            לטענת עד התובעת, הוא התבקש לדרוש חתימה על ערבות כי המטרה של הערבות הייתה לכסות רכישות עתידיות ( עמ' 3 לפרוטוקול) וזו גם גרסת מנהל התובעת ( סעיף 5 לתצהירו). עילת התביעה נגד הנתבע מס' 2 היא שהוא ערב, לשון עבר, לחובות קיימים ( סעיף 4 לכתב התביעה). טיעון זה לא עולה מלשון המסמך, שנוסח על ידי התובעת, על הלוגו שלה.

            אם הכוונה הייתה שהערב גם ייקח על עצמו חובות עבר היה צריך לומר זאת מפורשות. גם אם הכוונה הייתה שהנתבע מס' 2 יהיה ערב לעבר, החתימה נעשתה, לפי העדויות במטרה להמשיך לסחור עם בית העסק. בפועל התובעת לא המשיכה לסחור עם בית העסק הגם שלטענתה הנתבע מס' 2 חתם כערב. משמע שהתובעת, על פי חלופה זו, שינתה את הסכם הפשרה כי הוסיפה לאחר מכן תנאי של סילוק חובות העבר ולא הסתפקה בערבות לחובות העבר. מכאן, שלהסכמה נשוא הסכם הפשרה לא הייתה גמירות דעת ולא נכרתה העסקה.

            מעבר לנדרש, הנתבע מס' 2 חלק על חתימתו - אך מהטעמים לעיל אין לכך רלוונטיות, כי גם בחלופה שהוא כן חתם, לא קמה עילה לחייב אותו על החוב שקדם לחתימתו, בהעדר הסכם לכך.

4.         עילה שהועלתה לחיוב הנתבעת מס' 3 היא שהנתבעת מס' 3 קיבלה על עצמה את המלאי ואת המוניטין והכספים של בית העסק ( סעיף 12 לכתב התביעה). הטענה היא של הברחת נכסים לנתבעת מס' 3.

            בכתב ההגנה של הנתבעים נטען שהנתבעת הייתה בעברה שכירה בבית העסק ובראשית שנת 2011 היא רכשה את המלאי "כנגד חוב" שהנתבע מס' 1 חב לה.

            בדיון נטען שהחוב הוא בגין שכר ותנאים סוציאליים.

            עילת התביעה נגד הנתבעת מס' 3 לא הובהרה עד לתום שמיעת הראיות. הרושם הוא, ולכך אני שותפה עם התרשמות של ב"כ התובעת, שנעשתה לכאורה פעולת הברחת רכוש ע"י הנתבע מס' 1 באמצעות בת זוגו של אחיו, הנתבע מס' 2, שהייתה בעברה עובדת שכירה בחנות, וכי היא אשת קש. כאשר בין היתר היא לכאורה גם משמשת כלי להעדפת נושים ע"י תשלום חובות כנגד שקים של הנתבע מס' 1 שלא כובדו. התשובות לאורך כל חקירתה הותירו סימני שאלה מרובים לטיב "העסקה" שעשתה.

            לכן לא התרשמתי שהיא "התעשרה שלא כדין" על חשבון התובעת, שהיא החלופה האפשרית היחידה שניתן היה להעלות כנגדה ( ראה חקירתה עמ' 10-11, 13-16 לפרוטוקול). על כן לא מצאתי ביסוס לתביעה נגדה.

            מחמת חומרת המעשים לכאורה מצד הנתבע מס' 1, העתק פסק הדין יועבר לכונ"ר בהתייחס לתיק הפש"ר.